מרן הראשון לציון הגאון המקובל רבי מרדכי אליהו שליט"א הלכות שבת
לומדים שבעה ימים לפני כל שבת
אברהם אבינו שמר גם את הלכות שבת. הלכות שבת רבים הם, והמשנה ברורה כתב באריכות (בהקדמה להלכות שבת) שכשם שלומדים שלשים יום לפני פסח הלכות שבת וכן לפני כל חג וחג כמו שהגמ' מביאה בשלהי מגילה, כך גם כן צריכים ללמוד שבעה ימים קודם שבת הלכות שבת, וישתדל לקבוע לו זמן ללימוד הלכות אלו. ובתחילה ילמדם בצורה יסודית, ואחר כך ימשיך עוד ללומדם בבקיאות עד שירכוש לעצמו קניין באותם הלכות. והלכות שבת הם כמו הרים התלויים בשערה, ואם אדם לא ילמד הלכות שבת כדבעי, יכול להכשל ח"ו באיסורי שבת מבלי לתאר לו אפילו שיש עם זה בעיה.
מקור דין עשיית כרים וכסתות בשבת
הגמ' מביאה דין של עשיית כרים וכסתות בשבת. וז"ל (שבת מ"ח ע"א): "רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא, מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת - לא קשיא, הא בחדתי, הא בעתיקי. תניא נמי הכי אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נשרו מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב".
עשיית כרית חדשה או החזרתה למתכונתה
עד לפני כמה עשרות שנים היו עושים כרים וכסתות בבית, על ידי שממלאים שק תפור מבד בצמר גפן או בצמר כבשים, או בסמרטוטים וכדומה, ומשום כך היו מאוד כבדים. אבל בימינו עושים את הכרים מחומרים נוחים, קלים ונעימים.
עשיית כרית בשבת בדרך שהיו עושים בזמנם אסורה משום עשיית כלי, שכן אתה יוצר על ידי הפעולה הזאת דבר שלא היה קיים קודם לכן. ומיהו, אם היתה כבר עשויה ונפרמה ונפל המילוי, ורוצה להחזיר את המילוי לתוכה - מותר שכן כבר היתה קיימת, ולא יוצר דבר חדש.
הוצאת סיכות מחולצה חדשה
עוד דין הגמ' מביאה וז"ל: 'אמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת'. כשקונים חולצה חדשה, היא עטופה בסגירה אומנותית ותפוסה בכמה סיכות כדי לשמור על קיפול יפה, ולמשוך את עיני הקונה. ומותר לפותחה בשבת לכבוד שבת קודש וללובשה בשבת, ולא יכין אותה בשבת ליום חול, רק שיזהר לבל ישכח שום סיכה שלא יינזק, ומדבר זה צריכים להזהר אף בחול וכבר נצטוינו 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.
פתיחת גרביים חדשות בשבת
פעם היו מקפידים לשנות בין גרב של רגל ימין לבין גרב של רגל שמאל, ולשם כך היו מדביקים אותם שלא יתחלפו. בימינו כבר לא מקפידים בכך, אלא שווים הם בין ימין ובין שמאל, רק שסוגרים אותם בנייר דבק קל, ואין איסור בשבת לפותחם (ועיין שו"ע סי' שי"ז סעי' ג').
סגירת שקית עוגיות בדבק רב פעמי
יש היום פטנט חדש בשקיות בייגלה או עוגיות שונות, שמצמידים לשקית חתיכת נייר דביק לסגירה חוזרת רב פעמית כדי לשמור על טריות המזון, ואין בזה איסור קושר בשבת, כיון שסגירתו היא סגירת עראי, שנעשה לשם כך שיכול לפתוח את זה כל שעה לקחת משם עוד עוגיות.
קשירת שקית וצעיף בשבת
אשה הלובשת בשבת צעיף או מטפחת שכורכין סביב הצואר, יש להזהר שלא תעשה קשר חזק אלא רפוי, שאם לא כן יהא בזה איסור קושר (ועין ט"ז שם ס"ק א').
קשירת שקית בשבת – אסורה, מכיון שזה כמו אדם שקושר חוט אחד בטליתו בשבת, שמצאו שאינו קשור. היינו שקושר את ראש השקית מניה וביה.
כובע גשם וכובע רחב שוליים
כובע של מעיל גשם אין בו איסור מדין אוהל, ויכול ללובשו על ראשו ללא חשש. ומיהו צריך לדעת שבמגבעת יכולה להיות בעיה של אוהל בשבת, במידה ושולי המגבעת יהיו רחבים טפח, ולחומרא אנחנו נוקטים שמ-8 ס"מ יש בו איסור אוהל בשבת ואסור ללובשו בשבת. ועל כן צריך כל אדם למדוד בערב שבת את כובעו ואם יש בשוליו רוחב עד 8 ס"מ מותר לו ללובשו בשבת, יותר מכן – אסור. וה"ה במצחייה של כובעי ילדים.
לבישת מגבעת במקום שאין עירוב
הרמב"ם אומר שאסור ללבוש מגבעת במקום שאין בו עירוב, כי יש חשש שמא רוח חזקה תעיף אותו מראשו, ויבוא להרימו ולנקותו תוך כדי הילוך, ונמצא מטלטל אותו ד"א ללא עירוב. פעם היה לכובעים סרוך משני צדדים שלא יעוף הכובע, אבל היום צריכים להזהר בדבר זה.
השחלת סרוך לכובע גשם בשבת
על ההבדל שהגמ' אמרה בין עתיקי לחדתי כותבים תוספות וז"ל: "אומר ר"י שאם נתקו חוטי הסרבל, אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי כיון דעתיקי, ובלבד שיתנם בענין זה שלא יהא לחוש שמא יתקע, דבעניין שהוא רגילות לתקוע ולקשור נראה דאסורין להחזיר כדאסרינן בריש כל הכלים (דף קכב:) החזרת שידה תיבה ומגדל גזירה שמא יתקע". מכאן נלמד שאם ניתק הסרוך מכובע המעיל, והדרך להחזירו היא על ידי שתופסים את הסרוך בסיכה גדולה, ומשחילים את הסיכה לתוך התעלה המיועדת לכך, והסרוך נמשך אחריה. אם התעלה צרה וצריך לתקוע את הסיכה בחוזקה, אסור לעשות כן בשבת, ורק אם זה מאוד רחב כעין לולאות אז אין איסור לעשות את זה בשבת.
סרוכי נעליים וחגורת מכנסיים
יש נפקא מינה גדולה למעשה בין חדש לישן, והוא מה שמרן כותב בשו"ע (סי' שי"ז סעי' ב'), וז"ל, "נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל, מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור. הגה ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה, אסור דחיישינן שמא יקשור. וכותב על זה המ"א (שם סק"ז), וז"ל: "אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסיים אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים דלא מבטיל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא מקרי מתקן מנא (ב"י ססי' זה) וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם" עכ"ל. ביאור הדברים הוא שסרוך שמכניסים לנעליים נשאר שם עד כלותו, אבל חגורה לא נשארת שם תמיד, אלא מוציא אותה מדי מוצאי שבת כדי להעבירה למכנסיים של יום חול למחרת, ועל כן אין איסור של קשירה (ועיין שם ס"ק ז', ח', ט' וס"ק י"א).
למעשה, הנועל נעליים שיש בהם שרוכים, ונקשר לו השרוך בחוזקה בשבת, וחתכו בסכין, אסור לו להשחיל שרוך חדש. ועל כן, הקונה שרוכים חדשים טוב שיעשה בהם שימוש קודם השבת על ידי זה שישחילם בנעליו, כך שאם יקרע לו השרוך לא תהיה לו בעיה וזה נקרא שרוך ישן (ועיין לשו"ע סי' שי"ז סעי' ב', ובאר היטב שם ס"ק ד', ולכה"ח ס"ק ל"ה, ולמש"ב ס"ק י"ח).
ואומר הגר"א: "עיין בתוס' פרק י"ב ועיין בגמרא שלנו ריש פרק ד' שאמר רב חסדא שרי לאהדוריה, ומחלק התוס' בין עתיקי לבין חדשי, ועיין שם משם הגאונים" (ועיין לגאון שם ס"ק י"ט, כ').
פתיחת קשר של אומנים
לגבי קשירה של אומנים אין הבדל בין אם הוא של קיימא או לא, וכך כותב מרן (שם ה"ח) וז"ל: "מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא; אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא. הגה: אפילו כבר נפתח, רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים עושין, (ר' ירוחם חי"ד); ולכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אע"ג דהתפירה אינה של קיימא. דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה ש"ק (הגמ"ר פ' במה טומנין); ויש מתירין בתפירה שאינה ש"ק, ואין להתיר בפני ע"ה (ב"י)". כלומר, שאם אדם מסר את הגרביים שלו למכבסה ושם חיברו אותם שלא יפרדו, מותר לפתוח בשבת, אך לא בפני עם הארץ, לפי שהוא לא יודע לחלק בין עראי לבין קיימא, ועל כן יבוא להתיר כל קשר (ועיין בא"ח ש"ש כי תשא אות י"א).
חיבור חולצה או חצאית עם סיכה
אם נפל כפתור מחולצתו של אדם, ורוצה לשים סיכה במקום החסר, [וכגון שיכול להסתיר מקום החסר עם העניבה שלו]: מותר, אם תוחב את הסיכה עד שתי תחיבות בלבד. ואומר הבן איש חי שפעם היו הנשים נוהגות ללבוש חצאיות ולקפלם עם סיכות כדי לשמור את מקום הקיפול יפה, גם בזה אומרים שמותר לתחוב את הסיכה עד שתי תחיבות בלבד, אבל יותר מזה לא, כי יש בזה איסור של קושר (בא"ח פרשת כי תשא ש"ש אות ט').
קשירת והתרת כובעו של הבן איש חי
כל מי שרואה את תמונתו המפורסמת של מרן ה'בן איש חי' זיע"א לא יכול שלא להתפעל מאופן קשירתו האומנותית של כובעו, וקשר זה היה קושר ומתיר כל יום, ואמר על עצמו שהוא אומן בקשירה זו, ואין איש היודע לעשות דוגמתו. ובשעה שקושר את זה תוקע שם סיכות להעמידו על צורתו, על כגון אלו אמרנו שנקראים סיכות עראי, ואין איסור לקשור או להתירם בשבת ובלבד שלא יהיו יותר משתי תחיבות.
קשירת גופיה של תינוק בשבת
בגופיה של תינוקות יש בעיה של קושר, לפי שרגילים לפתוח את בית הצואר שלהם על ידי סרוך, ואם קושרו על מנת להשאירו יומיים שלשה, אסור לקשור או להתיר כזה קשר בשבת, לפי שיש מי שאומר שקשר שאינו של קיימא אבל נשאר כמה ימים, נחשב לקשר של קיימא. וכשבא לקשור, לא יקשור שני קשרים גמורים זה על גבי זה, אלא יקשור את זה בשני חצאי קשרים, או בקשר וחצי ואז לא נאסר מדין קשירה (עיין מג"א שי"ז ס"ק י"א).
הכנת סרוכים לשעת הצורך בשבת
לסרוכים חדשים דואגים להכין בקצותם כעין שעוה או פלסטיק או מתכת כדי להקל על השחלתם בתוך לולאות הנעליים. ואם הסרוך נקרע ואין בראשו את אותה היציקה הקלה, וממילא נעשית השחלתם קשה ומסובכת, ומבלי משים מרטיבים את קצותם במים, או שמגלגלים אותם שיהיו דקים, צריכים להזהר בזה בשבת. על כן כל אדם בשעה שקונה סרוכים להניח לשעת הצורך, יכניס בנעל ויוציא ויניח, כך שאם בשבת יקרע לו הסרוך, ימצא סרוך חדש לעת מצוא.
הפיכת חבלים דקים לסרוכים
אם אדם רוצה להשתמש בחוט בעלמא לשם הפיכתו לסרוך בשבת, אסור לעשות כן כיון שלא הוכן לכך מראש. רק אם הכניס מספר חבלים מראש, והכניס אותם ללולאות הנעליים ושמר אותם לעת מצוא, לית לן בה. זה ההבדל בין עתיקי לחדתי שהגמ' מחלקת לעיל.
נעליים ללא סרוכים וכהנים
ישנם נעליים ללא סרוכים שנקראים נעליים של כהנים, ונקראים כך משום שעל ידי כך לא צריכים הכהנים לנגוע בנעליו בידיהם, ועל ידי כך פטורים מנטילת ידיים. וטועים הם בדבר זה, לפי שמה שנוטלים את ידיהם זה לא מחמת שנוגעים בנעליהם, אלא משום שכך היו הכהנים שבבית המקדש מקדשים את ידיהם ואת רגליהם. רק למי שיש פצעים פתוחים בגלל רטיבות וכדומה, ורוצה ליטול את ידיו במים חמים בביתו, ושמר מאוד מאוד את ידיו מבלי לחכך בראשו וכדומה, אז יכול לעלות לדוכן ללא נטילה, ויסמוך על הנטילה שנטל בביתו, אך לא יעשה כן לכתחילה כי קשה מאוד לשמור את ידיו בנקיות גמורה עד שיעלה לדוכן (ועיין לבא"ח תצוה אות ז', ח').
כבוד הציבור וכבוד המקום בנעליים
וצריכים הכהנים להתחשב בסביבתם ולדאוג להגיע לבית הכנסת ללא ריח בלתי נעים. הרב עזרא ציון הכהן מלמד זצ"ל, היה מכסה את נעליו במטפחת כל היכא שחלץ אותם לנשיאת כפיים, משום כבוד הציבור. גם בספר חסידים כתוב שאדם שרואה נעל הפוכה, יישר אותה משום שזה זלזול כלפי מעלה.
המטבע שהצילה את היהודים מגזירות הקיסר
פעם העלילו על היהודים לפני הקיסר שהם מבזים ומקללים אותו, וכעס הקיסר ורצה להענישם. היה אדם פיקח שרצה לתקן את המעוות, וחיכה לקיסר במסלול שהיה רגיל ללכת בו, ונעץ מטבע שהיה עליה צורת הקיסר במעט זפת באדמה. כשהגיע הקיסר נפל לפני רגליו והרים את המטבע והכניסה לכיסו. אמרו לו תראה את היהודים שאין להם שום כבוד כלפיך, שמפריעים לך ללכת בדרך בעבור פרוטה שחוקה שראו בארץ. אמר אותו יהודי, אדוני הקיסר לכבודך נתכוונתי, לפי שעל המטבע טבועה דמותך, ואין זה מכבודך שידרכו עליה, ומאז נתהפך לב הקיסר לטובת היהודים.
שימוש בטיטולים בשבת
ישנו קשר של קיימא ויש הדבקה של קיימא והדבקה שאינה של קיימא.
לענין הדבקה כתוב: צריך להזהר שלא ידביק דבר אף על פי שהוא לא של קיימא, אבל בתפירה שאינה של קיימא – מותר.
וכתוב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ד): "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוון לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב".
לענין השימוש בטיטולים של תינוקות: אם הלשוניות של הטיטול נדבקות בחוזקה, באופן שאם יוציאם יקרע הניילון – אסור להשתמש בזה.
אבל אם זה נדבק וניתן לתולשו או להחזירו כך שלא יקרע הניילון עצמו – מותר. וכיום אין בעיה להדביק כי זה נקרא הדבקה של עראי, ועוד שיש כאן צער לתינוק באם הוא נשאר עם לכלוך ומשום צער בעלי חיים, התירו.
צדיקים ואנשי מעשה היו מלבישים מעל הטיטול מכנסי גומי כך שאין צורך בהדבקת הלשוניות.
ויש לדעת שאם הגומי חלש, לית לן בה. אבל בגומי חזק שמפריע וגורם צער לתינוק, צריך לדאוג למותחו קודם השבת על מנת שיהא נוח לילד.
קיפול וסימון בדפי ספר בשבת
הלומד בספר בשבת ורואה דבר חידוש, ובכדי שיזכור היכן החידוש, הוא מקפל את הדף בקצהו העליון. ואם מצא חידוש נוסף הוא מקפל את הדף בצידו התחתון וכדו'. האם מותר לו לעשות סימן בדף על ידי ציפורנו ?
השו"ע כותב (בסי' ש"מ סעי' ה'): "מותר לרשום בציפורן על הספר כמו שרושמין לסימן שאין זה דבר המתקיים".
אם הסימון מתבצע על קלף קשה של זמנם - מותר, כי הסימן נשחק וחוזר לקדמותו והוא סימן עראי. אבל על נייר – אסור כי זה דבר שמתקיים (ועיין למש"ב ולכה"ח שם).
אבל קיפול הדף - מותר.
שואל הבא"ח: אדם שביום שישי למד בספר, ועל השולחן היה מונח מסמר, וכיון שקם להתעסק בדבר מה, הניח את המסמר כסימן בספר. האם ביום שבת דין המסמר כמוקצה או שמא נאמר כיון שהניחו כסימנייה אינו מוקצה ?
פתיחת דלת עם קוד סודי בשבת
בזמנם היה מפתח עשוי מצינור ובו מספר חורים, כאשר בכל חור היו מכניסים מסמר בגודל שונה.
השאל היא, האם ניתן לתקוע מסמרים אלו בשבת או לא ?
להלכה אסור, מכיון שעל ידי התקיעה שתוקע יוצר כלי שעשוי לפתוח בו.
ישנם בתים שיש להם קוד סודי לפתיחת הדלת על ידי צירוף אותיות או מספרים, האם בשבת מותר לפותחו ?
אם הקוד מופעל בדרך חשמלית - ודאי שאסור. וגם אם הקוד מופעל באופן ידני אסור, כי על ידי התקיעות שתוקע יוצר חיבור שעל ידו הדלת נפתחת.
שעון שבת
יש מי שאומר: שאם כיון אדם בע"ש את השעון שבת שהאור בביתו ידלק בשעות מסוימות, ובשבת הוא רוצה שהאור ידלק למשך שעה נוספת, רשאי הוא להוסיף בשעון שבת, כי זה רק גרם הדלקה.
אך להלכה יש לדעת, שתקיעה זו היא יצירת כלי בשבת, שבעוד זמן יכבה או ידלק החשמל ועל כן מאד צריך להזהר שלא תיגע בו יד.
ישנם שאומרים להקדים מותר, ולאחר אסור, ויש אומרים להיפך. אך אנו אומרים לא תיגע בו יד כלל. ועוד ששעון שבת הוא מוקצה מחמת איסור, ותוקע חייב משום בונה.
פמוטים שעל השולחן בשבת
נרות שבת, פמוטים, הדולקים על השולחן וכבו.
דעת הספרדים: הבעל מתנה פעם בשנה (וי"א פעם בחיים מועיל התנאי) שאם יגמר השמן בנרות ניתן יהיה להורידם מעל השולחן.
דעת האשכנזים להחמיר בזה, מאחר ובין השמשות היה אסור ליגוע בהם ומיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא. ויש שמחלקים בין פמוטי שמן לפמוטי נר. אך בדורנו אין הבדל בין שמן לנר, כיון שבעת הדלקתו נוצרת גומא מסביב לפתילה שבה הפראפין נמס, ואם מוזיזו יכול לגרום שידלק או יכבה.
אם אדם רוצה להיות עניו ובכל השבוע הוא משתמש בשולחן רעוע לית לן בה, אבל בשבת אין להשתמש בשולחן רעוע, ובפרט אם יש עליו את הפמוטים כי יכול לגרום לכיבוי או הבערה.
וכתוב "ממצוא חפצך ודבר דבר", ש לבושו בשבת לא יהא כלבושו בחול, וכן דיבורו והילוכו בשבת לא יהא כביום חול.
וכן יש להזהר שגם המפה של שולחן שבת תהיה מכובדת ויפה. ויש המקפידים לפרוס על השולחן שתי מפות, כך שאם יורידו את הראשונה השולחן לא ישאר ללא מפה.
כיום שיש מפת ניילון, די במפה אחת, וכשמפת הניילון מתלכלכת ומורידה, נשארת המפה שתחתיה נקייה.
כלים חד פעמיים
בדורנו שכיחים כוסות פלסטיק משא"כ בדורות הקודמים.
והנ"מ היא, כוס חד פעמי שזרקה לאשפה או למשולש בכיור, ובליל שבת הוא מחפש כלי לנטילת ידיים ורוצה לקחתה להשתמש בה ?
הדין הוא, אם ביום שבת זרקה – מותר לקחתה, כיון שבבין השמשות היה ראוי.
אבל אם מע"ש זרקו – הפכו למוקצה, לכלי שאינו רוצה להשתמש בו והוי היסח הדעת ואסור לקחתו.
זה קלי ואנוהו
אם יש לו בשביל הקידוש כוס כסף או כוס זכוכית – יקח את כוס הכסף משום "זה קלי ואוונהו".
אך אם בני ביתו מרובים, ורואה שהכוס זכוכית גדולה יותר מכוס הכסף ותספיק לכל המסובים - יכול לקדש בה.
כוס זכוכית וכוס חד פעמית – עדיף לקדש בכוס זכוכית.
אך אין איסור לקדש בכוס חד פעמי, כשאין לו כוס אחרת, וכן מותר ליטול ידיים בכוס חד פעמי.
כיום מוכרים כוסות עם שמות בפנים ("כוס הנהרות"), ויש להזהר לרוחצה בספוג חדש ולא בספוג מלוכלך, מפני קדושת השמות שבה.
חוט של תפירה שנפתח
כתוב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ו'): "חוט של תפירה שנפתח אסור למתחו משום תופר".
דהיינו חוט שמחבר את שני צידי הבגד שנפתח, ורוצה למתוח את החוט כדי שהבגד יתהדק – אסור משום תופר.
"אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת אלא אם כן היו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול".
כיום דבר זה אינו מצוי, אך בזמנם הנשים היו נזהרות שלא יתגלה הזרוע שלהם והיו תופרות גומי בקצה השרוול שהיה נמצא בחריץ בבגד או בלולאות ואם היה יוצא בשבת היו נזהרים שלא להחזירו למקומו.
ותעש בחפץ כפיה
כתוב ב"אשת חיל" : "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" היה צריך לומר 'דרשה צמר ופשתים ותעש בכפיה את החפץ ?
כתוב בגמרא אשה שסורגת ברחוב זה דרך פריצות, מכיון שהיא מרימה את ידיה ומתגלה חלק מגופה.
צדקת - דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, רק כפיה עובדות, ואת ידיה איננה מרימה, ואת הזרועות מצמידה לגוף, וזה מדרך הצניעות.
וחגור נתנה לכנעני
וכתוב "סדין עשתה ותמכור, וחגור נתנה לכנעני".
יש המפרשים, סדין עשתה ותמכור, וקושרתו על ידי חגור, ואת החגור נותנת במתנה לכנעני.
פירוש אחר הוא, האשה היתה עושה סדין בינה לבין הקונים כדי שלא יראוה. ולאחר שקובעים את המחיר, היא ביקשה מהקונה שבחגור שלו ישים את הכסף וימסור לה כדי שלא יראנה.
וכתוב הנותן פרוטה לאשה ומסתכל על ידיה או פניה – חמור הדבר מאד, יד ליד לא ינקה.
אם היא קופאית וכדו' ואין לו ברירה, ישתדל שלא ליגוע בידיה ולא יסתכל על כפיה או פניה.
ומכאן מוסר לאשה שאם היא מוזמנת כאורחת תדע לה שצריכה לבוא בצניעות, אחרת בעל הבית לא יוכל לברך ברכות מולה. ואם אין לו ברירה אזי או שיעצום עיניו, או שיקח סידור תפילה בידו ויסתיר את עיניו ולא יסתכל על הנשים. וי"א, שצריך להטות גבו להם, ודבר זה לא תמיד אפשרי (עיין לשו"ע או"ח סי' ע"ה סעי' ו', ומש"ב שם ס"ק ו', וכה"ח שם, ובא"ח פרשת בא).
מלאכת מעמר
צלחת גרעינים או תפוח עף שנפלה לרצפה ונתפזרו הגרעינים או נפלו התפוחים:
אם זה במקום שהרצפה מרוצפת – יכול לאספם לצלחת.
אבל אם נפלו במקום של עפר, כגון: שהלך עם ילדיו לגן הציבורי בשבת ונפלה לו שקית הבוטנים וכדו', לא יכול לאוספם בצלחתו כי זה מלאכת מעמר (עיין שו"ע סי' של"ה סעי' ה', ומש"ב וכה"ח שם).
עלה או שערה שנפלו על בגדו
ההולך ביום שבת בבוקר והרוח העיפה על כתפיו עלה, ינענע את כתפו עד שיפול מעצמו, אבל בידיו אסור כי זה מוקצה, שמא נפל העלה מן העץ בשבת.
היושב על דשא בשבת וחתיכה אחת נדבקה על מכנסיו אסור לו להוציאה משום מוקצה.
וכן שערה שנשרה ונפלה על בגדו בשבת, אינו יכול ליטלה בידו שמא נתלשה בשבת והיא מוקצה, אלא ינער את בגדו והיא תיפול מאליה.
הלכות שבת קשות מאד ואם לא לומד אותם ודאי שנכשל, אך אם לומד אותם נברא מלאך מלימודו ושומרו לבל יכשל.
בעל הבא"ח כותב על יהודי אחד שהמיר דתו למוסלמי, וכמה שבאו לשכנעו שיחזור בו לא הועיל. אמר השמש אני אלך ואשכנענו. אמר לו השמש: היכן תמצא טעם ביצה של חמין, רק אצל היהודים ?! אמר אותו יהודי אם כך אני חוזר.
רבי יוחנן בן תורתא
חז"ל אומרים, מעשה בגוי שקנה שור מיהודי, וביום שבת השור לא רצה לעבוד, וכמה שהכה בו הגוי לא רצה השור לקום. הלך הגוי למוכר היהודי ואמר לו: ראה מה מכרת לי ?
אמר לו המוכר: שור זה שומר שבת. אמר לו הגוי: הרי אני גוי ולא שומר שבת. הלך המוכר ולחש על אוזנו של השור: עד עכשיו היית ברשותי ובשבת לא עבדת, כעת אתה ברשות הגוי לך ועבוד גם בשבת.
ראה אותו הגוי מעשה זה והתגייר, וקראו לו רבי יוחנן בן תורתא (בן השור).
שימוש בנייר טואלט בשבת
כיום ישנם ניירות לקינוח מיוחדים לשבת וכל נייר מופרד מחבירו. לעיתים יש ניירות שמחוברים אחד לחבירו בחיבור דק מאד כמו ראש סיכה – וגם בו מותר השימוש בשבת.
אבל לקרוע נייר טואלט רגיל בשבת – אסור משום קורע. ויש שחיובו חטאת ויש שחיובו מדרבן. שאם קרע בדיוק במידה – מתחייב חטאת, ואם קרע סתם – חייב מדרבנן (ועיין למש"ב סי' ש"מ ס"ק מ"א).
ולכן טוב שיכין מע"ש נייר חתוך.
סטנדר – להגביהו או להנמיכו
אם הסטנדר נתפס על יד ברזל (כעין מסמר הנכנס בתוך חורים) – מותר.
אך אם מגביהו או מנמיכו על ידי הברגה, היינו על ידי הידוק – אסור.
הסטנדרים הקטנים המצויים על השולחנות – מותרים בשימוש בשבת (ועיין לכה"ח סי' שט"ו ס"ק ל"ה, ל"ו, מ"ה).
עגלת תינוק
בעגלת תינוק מצויים כמה שלבים, לשכיבה ולישיבה. ובשבת אסור להעביר ממצב למצב על ידי תקיעה כיון שיוצר כלי. אלא אם כן התקיעה לא בחוזק, מותר.
חותמות בספרים וכיתוב על עוגות
ישנם בתי כנסת ששמים חותמת בספרים. ולעיתים כשפותח ללמוד בספר בשבת, החותמת נגזרת לשניים.
וכן עוגות שיש עליהם כיתוב או ציורי פרחים:
דעת הרמב"ם אסור לחתוך את ציור הפרח, מכיון שזה בכלל רושם. אבל לאכול את העוגה עם הפרח מותר.
ואם אין ברירה וצריך לחלק את העוגה למאה אנשים – מותר לקלף את החלק העליון של העוגה ואח"כ לפרוס פרוסות.
אבל אותיות או פרחים – אסור לחתוך. ולא ניתן לסמוך על המקילים (ועיין לשו"ע סי' ש"מ סעי' ג' ולנו"כ).
שם של מאפיה המוטבע על לחם או על בסקויטים – מותר לחותכם בשבת.
אבל אם הכיתוב הוא ממין אחר ולא חקוק או בולט מהעיסה עצמה, בין כתב עברי ובין לועזי או מספרי – אסור למוחקו בשבת.
מטריה בשבת – אסור משום אוהל
אומר הבא"ח: ישנם הטועים ופותחים מטריה בשבת להצילם מהגשם, ואסור הדבר משום אוהל. ואתם העושים חכמה ופותחים את המטריה ביום שישי, גם בכך יש איסור כי ברגע שמניחה על ראשו הוי אוהל.
פתיחת שולחן בשבת
כשפותח את שולחנו בשבת על ידי הפלאטות הנוספות: אם החיבור בין הפלאטות הוא בחוזקה – אסור בשבת משום בונה.
ועל כן מערב שבת ירחיב מעט את החור או ישייף את הלשון כדי שהתקיעה לא תהיה חזקה.
ולכאורה על יד פתיחת השולחן נוצר אוהל מתחתיו ? ואעפ"כ מותר כיון שפותחו כדי להשתמש מעליו ולא מתחתיו.
פריסת סדין
אם ילדיו הקטנים משחקים בגזוזטרא והשמש קופחת על פניהם ורוצה לפרוס מעליהם סדין – אסור.
א"כ, הכיצד ביום שמחת תורה אנו פורסים טלית מעל כל הילדים שעולים לתורה ?
אלא, כיון שמחזיקים את הטלית ביד רק למשך כמה דקות, אין לך עראי מזה, ועוד, שיש כאן צורך מצוה לחבב את המצוות על הקטנים שנכנסים תחת כנפי השכינה, מותר.
אנו מקוים שהקב"ה יוריד לנו גשמי ברכה ונדבה. ויהי רצון שיחיו מתיך ונזכה לראות בתחיית המתים, ויוריד לנו טל חיים, יראו עיננו וישמח ליבנו בשוב ה' את שכינתו בקרבנו בביאת הגואל ובנין אריאל, אכי"ר.
)
)
"הרב הוכיח כבר שהוא מעל לדרך הטבע"
)
)
